החלון של יוסי

בימים אלה עולה במוזיאון ארץ ישראל תל-אביב תערוכת נוסטלגיה על גן החיות של ילדותי, זה שנסגר לפני שלושים שנה, מייד לאחר שהעתקתי את מגורי לחיפה.
בילדותי הייתי תל-אביבי, צפוני של אז, שגר בדיזנגוף מרחק דקות ספורות הליכה מגן החיות. חלק נכבד מהשבתות ביליתי בגן החיות. בתחילה בתשלום ולאחר מכן בתור מציל חיות פצועות, בעיקר זרזירים. בפעם הראשונה שמצאתי בחצר ציפור פצועה והבאתי אותה לגן החיות הזמינו אותי אנשי הגן לטייל חינם בגן החיות בעוד הם מטפלים בציפור עד שתשוב לאיתנה ותוחזר אל הטבע. לימים "למדנו את השיטה", כל פעם שנמצאה חייה פצועה הבאנו אותה לגן החיות - כל ילדי השכונה ביחד - וכך זכינו כולנו בטיול חינם בגן החיות. חוויות מהגן יש לי בשפע ואני מצפה בכליון עיניים לבקר בתערוכה שמתעדת אותו.

את סיפורה של התערוכה שמעתי בכתבתו של כתב גל"צ לירון זייד בבילוי נעים. הכתב ליקט מספר סיפורים מהווי גן החיות. קסם לי במיוחד סיפורו של שלמה גרוניך על כתיבת המוסיקה ל'מאחורי הצלילים' בדירה של מתי כספי ברחוב שלמה המלך ממש מעל גן החיות. חזרתי אל ההקלטה באתר גל"צ כדי שאוכל לצטט את הסיפור עבורכם מילה במילה:
"בשבעים ואחת פתאום אני הפכתי להיות חסר בית ואז מתי - חברי הטוב - קיבל אותי בזרועות פתוחות כתושב ארעי ואני גרתי אצלו בקומה הרביעית, ואני זוכר שאנחנו שמענו את הסאונד של גן החיות ופתאום תוך כדי הלחנה ב'עינים קטנות מסתכלות וחוקרות מציירות לי את כל העולם, לאפ... לאפ...' זה כנראה אשכרה תגובה לאיזה קריאת חיה ארבע קומות מתחת".
אהבתי את הסיפור ונזכרתי שגם אז, בנעורי שלמה גרוניך ומתי כספי, הייתה בתל-אביב מצוקת דיור להשכרה וחסרי בית ארעיים מצאו את מקלטם בבתי חבריהם. אם אז זה הוליד את 'מאחורי הצלילים' אז יש לכולם תקווה [ואמרו אמן].
כל הכבוד לכתב גל"צ לירון זייד שידע להביא לנו סיפור זה.
Popout
http://www.youtube.com/watch?v=F3RQHsWZib0

ציור
מתי כספי ושלמה גרוניך
מילים: שלמה גרוניך
לחן: מתי כספי ושלמה גרוניך

ים כחול, סירה ונשר
שמש זהב אדום.

עינים קטנות מסתכלות וחוקרות
מציירות לי את כל העולם,
לאפ... לאפ...
פי רי פי פי...

בית עם גן ושובך יונים
וילדה בשמלה של פרחים.

אבא ואמא, אני שם באמצע,
מטיילים לנו עם כוכבים,
ציפ... ציפ...
פי רי פי פי...

עפיפון וציפור,
אוירון בשמים
ולוין,
אלוהים זה רחוק,
זה רחוק.

ופתאום אני הילד,

שחי מחדש בעולם של צבעים,
מצייר לי את כל העולם.
חי מחדש בעולם של צבעים,
מצייר לי את כל העולם,
לאפ... לאפ...
פי רי פי פי...


[לפני שתחפזו לתקן אותי - אני יודע שבשירונט כתוב רק 'פי רי פי פי...' , גרוניך הוא שאמר בשידור 'לאפ... לאפ...' ואני מעדיף לצטט מפי הגבורה]

על התערוכה...

מוזיאון ארץ ישראל תל אביב - חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
1 באוקטובר 2009 עד 1 בפברואר 2010
ראשון עד רביעי 16:00-10:00 חמישי 20:00-10:00 שישי ושבת 14:00-10:00

אתר מוזיאון ארץ ישראל - תל-אביב http://www.eretzmuseum.org.il/main/site/index.php3?page=336
תל-אביב סיטי http://www.telavivcity.com/EDisplay.asp?EventCode=18891
עכבר העיר http://www.mouse.co.il/CM.art_item,418,208,20720,.aspx

פורסם לראשונה ב 23 10 2009 לתרבות הפנאי

המחזמר מתגלגלים של סטיבן זונדהיים וג'ורג' פירת' נקרא במקורו Merrily We Roll Along. דני לשמן, סטודנט צעיר שזה עתה סיים את לימודיו בסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, תרגם את המחזמר לעברית. בטרם אגש אל המחזמר עצמו ברצוני להביע את התפעלותי מהתרגום המעולה. לא קראתי את המחזמר בשפת המקור ולא שמעתי אותו, אני יודע רק את שמו ואת שמות השירים. התרגום לעברית נשמע רהוט, קולח ותפור על הלחנים ממש כאילו נכתב במקורו בעברית. במיוחד קסם לי שם המחזמר 'מתגלגלים'. זה איננו תרגום מילולי של השם באנגלית שכולל את המילה Merrily שלטעמי איננה במקומה משום שהשמחה איננה הקו המוביל אל המחזמר לאחור. ההתגלגלות רוויה כעסים, עימותים, סכסוכים ומריבות ומסתיימת בתחילת המחזמר בקרע מוחלט בין גיבוריו. הבחירה לצמצם את שם המחזמר ל'מתגלגלים' קולעת יותר משמו המקורי.

ככלל, אינני חובב נלהב של מחזות זמר אלא שמחזות זמר יש מסוגים שונים וקשה לקבוע כלל שתקף לכל מחזות הזמר. צחקתי ב'המפיקים', נהניתי מאוד מ'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' והתרגשתי עד דמעות בכנר על הגג. על 'מתגלגלים' לא שמעתי דבר מראש ולא ידעתי למה לצפות. המחזמר עלה במקביל לפסטיבל עכו שעליו אינני מוותר וכבר עמדתי להחמיץ את המחזמר כשנודע לי שנוספו הצגות וכך התגלגלתי לראות את ההופעה הלפני אחרונה. כשיצאנו מהאולם דיברנו על המחזמר ואמרתי שהוא לא הפך אותי לחובב מחזות זמר נלהב משהייתי, אלא שמאז חלפו מספר שעות ושיר הנושא הקצבי איננו מרפה ממני ומחשבותי נתונות כל הזמן להתגלגלות העלילה ולאופן שהדבר הוצג על הבמה. כנראה בכל זאת המחזמר השפיע עלי. עכשיו אני חש שאני זקוק לצפיה שניה אלא שזה כבר לא יקרה, היום ההצגה האחרונה.

בסיום המחזמר פרנקלין שפרד וצ'רלי קרינגס הם שני יוצרים צעירים ונלהבים שגרים ביחד בגריניץ' וילג' בשכנות למרי פלין - סופרת בתחילת דרכה. המחזמר מתחיל כעשרים שנה מאוחר יותר כאשר הקרע בין פרנק וצ'רלי כל כך עמוק עד שאסור להשמיע את שמו של צ'רלי בנוכחות פרנק. תמונה אחר תמונה נע המחזמר לאחור בזמן ומציג בפנינו את האירועים שהובילו למה שראינו בתמונה הקודמת. אנחנו עוברים מארוע לארוע, השירים מקדמים את העלילה ובין לבין חוזר שיר הנושא, שיר קצבי עם סטקטואים שעדיין הולם בראשי, שעות רבות אחרי שיצאנו מהאולם.
פרנק הוא מוסיקאי וצ'רלי מחזאי ותמלילן. הם חברים קרובים מאוד שכותבים יחד מחזה מוסיקלי שישנה את העולם כאשר גאסי - כוכבת שכוכבה דורך בהוליווד - מפגישה אותם עם ג'ו - מפיק מופעי בידור הוליוודי. ג'ו משכנע את פרנק לכתוב מוסיקה ממוסחרת ופופולארית למחזמר שהוא יפיק בהוליוווד. צ'רלי איננו מוכן לשתף פעולה עם ההתמסחרות ומתעמת עם שותפו וחברו פרנק. בסופו של דבר צ'רלי מוכן להמתין עד שפרנק יתפנה להמשיך לעבוד איתו על המחזמר האיכותי שלהם, אלא שזה לא קורה. בסופו של דבר - בתחילת המחזמר נפרדות דרכיהם.
לאורך השתלשלות העלילה לאחור אנחנו רואים גם כיצד מתפתחת הקריירה של כל הדמויות.
הסופרת מרי, חברתם הטובה של פרנק וצ'רלי מאוהבת בפרנק בסתר. היא נמצאת כל הזמן ברקע האירועים - נישואיו של פרנק לליז והרומן שהוא מקיים עם גאסי - וניכר עליה הסבל. בהצגה שראינו הייתה מרי השחקנית גליה פטילון שהעבירה היטב את המצוקה הרגשית במשחק ובשירה. מרי אמנם הוציאה לאור את הספר שלה והחזיקה במשרת עיתונאית במגזין ובכל זאת, כאשר גיבורי ההצגה כבר מצליחים, כל אחד בדרכו, היא עדיין גרה בכוך דיור ומטביעה את תסכולה בשתיה.
ג'ו, השחקן איציק כהן, שהיה פעם המפיק העשיר מברודווי התדרדר לעוני מחפיר ומקבץ "הלוואות" של מאה דולר מגאסי שהייתה פעם אשתו.
גאסי היא כוכבת ברודווי שמחליפה בעלים ומאהבים בקצב מסחרר. היא אופורטוניסטית חסרת תקנה שתעשה הכל על מנת לקדם את עצמה ולספק את תאוותיה ובהצלחה. אין לה כל בעייה לדרוך על מי שיעמוד בדרכה, לנצל כל אדם לצרכיה ולהשליכו כלאחר יד לאחר שמיצתה את כל שאפשר להוציא ממנו. גאסי היא השחקנית המדהימה מירב שירום שהתפעלתי מיכולותיה בתפקיד פולינה בהשחף ובתפקיד פרידה בסיבוב מסוכן. מירב הראתה לנו שבכל תפקיד היא יכולה לעשות גדולות. הפעם היא הוכיחה את יכולותיה גם בריקוד ובשירה.



פרנק, השחקן יוגב יפת, שהיה בסיום המחזמר אומן צעיר ושאפתן עם הרבה חלומות התקדם כלכלית והפך להיות מוסיקאי מצליח ונערץ, מטיף לסטודנטים להתפשר על אומנותם לטובת ההצלחה המהירה והבטוחה ומעורר בכך את זעמם. הוא נטש את חברו ואת עקרונותיו לטובת הקריירה. יוגב מפגין יכולת משחק ושירה נאים לאורך כל השינויים שעוברת הדמות במהלך המחזמר.
צ'רלי הוא הגיבור החיובי. היחיד שתמיד נאמן לעצמו ולעקרונותיו ולעולם אינו מסתיר את דעותיו. הוא נאמן לדרכו ובסופו של דבר, בתחילת המחזמר, מצליח מאוד בתחומו. צרלי הוא השחקן דני לשמן שגם תרגם את המחזמר. דני לשמן תפר את התרגום למידותיו ומשתמש במחזמר להפגין את כל יכולותיו, ובגדול. באחד הגילגולים הוא מפוצץ ראיון טלביזיוני של פרנק כאשר הוא נוטל את מרכז הבמה ומספר בשירה ובמשחק מעוררים השתאות כיצד פרנק והוא יצרו יחד. בסוף קטע זה פורץ הקהל במחיאו כפיים סוערות יותר מפעם אחת ומאלץ את האירוע הבמתי לחכות לסיום מחיאות הכפיים. דני לשמן הוא ללא ספק שחקן מעולה ומתרגם מוכשר.
יש במחזמר כעשרים שחקנים, חלקם טובים וחלקם טובים יותר וכולם יחד מבצעים את כל קטעי המחול והשירה הקבוצתיים בהרמוניה מושלמת, ממש חוויה לעין ולאוזן.

המחזמר תוקף את זילות האומנות הממוסחרת ואת ההסגידה לעגל הזהב. תוך כך הוא מציג את תמונת חיי האומנים הצעירים וחדורי ההתלהבות שנלחמים על זכותם לעשות את אומנותם נכונה וטהורה בעודם מסתופפים בחדרי-כּוּכִים בדירות שותפים בגריניץ' וילג', המקבילה הניו-יורקית למתחם שיינקין בתל-אביב בואכה פלורנטין ושכונת התקוה. אין לי ספק שזוהי חווית המגורים של חלק לא מבוטל משחקני המחזמר.

לאורך המחזמר מחליפות כל הדמויות הרבה מאוד תלבושות בהתאם לתקופה ולמעמד הכלכלי. התפאורה מורכבת ממבני מתכת מוזהבים שנעים על גלגלים ממקום למקום על הבמה ובמרכז התפאורה פסנתר כנף מעוצב ממוטות מוהבים שמשרת היטב את המחזמר. התפאורה והתלבושות מעוצבים על ידי רוני כרמל. אורי מורג עיצב תאורה מעניינת מאוד שחותכת את חלל הבמה באלומות אור ממוקדות ומייצרת אוירה מתאימה. מידי פעם פרנק מנגן על התפאורה שמייצגת פסנתר. את הצלילים מנגנים, מן סתם, נגני הד - המכללה למוסיקה תל-אביב.
לצערי הייתה בעייה טכנית קלה פגמה בשלמות החוויה. קולם של השחקנים ששרו הוגבר באמצעות מיקרופונים שהשתלשלו מעל ראשיהם אלא שהמקרופונים לא כיסו באופן אחיד את אזור התנועה של השחקנים וכך קרה שקולם של שחקנים שנעו על הבמה תוך שירה נחלש והתגבר לסירוגין. השירים במחזמר זה מקדמים את העלילה והבנת המילים המושרות חיונית להבנת העלילה. פגם זה גרם לי מידי פעם לאבד קשב, וחבל.


מתגלגלים - Merrily We Roll Along

שירים ולחנים: סטיבן זונדהיים
מחזה: ג'ורג' פירת'

תרגום: דני לשמן
בימוי: רפי ניב
ניהול מוסיקלי, מקהלה ועיבודים: שי בן –יעקב
הדרכה קולית, טכניקה והגשה: ריקי בוגטין
כוריאוגרפיה: עוז מורג
תפאורה ותלבושות: רוני כרמל
תאורה: אורי מורג
עיצוב סאונד: אלכסנדר מלצב
קור פטיציה: מיכל סולומון

תזמורת חיה על הבמה (תלמידי מכללת הד)
נגנים:
פסנתר: מיכל סולומון
קלידים: נמרוד גינזבורג
תופים: אודי גלברט
בס: אדריאן גבע
טרומבון: רז לנדסמן

פורסם לראשונה בשבת 17 אוקטובר 2009 בתרבות הפנאי

פורסם לראשונה ביום רביעי 14 אוקטובר 2009 בתרבות הפנאי

ההתרחשויות דוהרות קדימה מהמילה הראשונה של הספר ללא הפוגה. אין אקספוזיציה, הדמויות מוצגות תוך כדי פעולה כאשר הן מופיעות לראשונה בספר. הפרקים קצרים ולכל פרק יש אפקט דרמטי מפתיע שמקפיץ את הקורא - אותי - אל הפרק הבא. הספר קורא את עצמו לדעת בקצב מהיר. קשה מאוד להרפות מהספר משום שאין בו קטע של מנוחה. הרבה מאוד אירועים שמתרחשים במקביל מסופרים לסירוגין בפרקי הספר ובכל זאת התמונה מצויירת היטב ואיננה מבלבלת את הקורא. מידי פעם נאלצתי לקפוץ אחורה להזכר באחת הדמויות שסופר עליה לפני מספר פרקים אך זינוקים אלה לא ממש הפריעו למהירות הקריאה. הספר כתוב באופן שמקל על הקורא לאתר קטעים שקרא בעבר, להזכר ולזנק חזרה אל ההווה של הסיפור. אמש ישנתי כארבע שעות, פשוט לא יכולתי להניח את הספר עד שראשי צנח בין דפיו. בבוקר התעוררתי וקראתי את הספר עד סופו בטרם יצאתי לעבודה.

זהו הספר הראשון של הַרְלֶן קוֹבֶּן שאני קורא. משום מה הסופר היה רשום בתודעתי כמחבר ספרי טיסה ומותחנים רדודים ולא כך הוא. אני נהניתי מאוד מקריאת הספר וממליץ עליו בחום.

לא קראתי את הספר בשפת המקור, אנגלית, אלא בנוסח העברי של ירון פריד. הספר כתוב בעברית דינמית וקולחת שמשמרת את הקשב היטב. העדפתי לקרוא לכך נוסח עברי ולא תרגום משום שיש לי הרגשה שהמתרגם נטל לעצמו את החופש לערוך את הלשון בדינמיקה שמתאימה לשפה העברית. אחת הסיבות להנחתי שהתרגום איננו נאמן למקור באופן מילולי אלא רעיוני בלבד נגזרת משם הספר - דיו חיוור. שם הספר בשפת המקור הוא Just one look, שום קשר לדיו ולחיוורון. הספר נקרא על שם השיר של להקת ג'ימי X שגרר בעקבותיו מסכת אירועים שהתעוררו מחדש חמש עשרה שנים לאחר שהחלו.

הספר מאוד מגוון ועשיר באירועים ובדמויות. רוצים לדעת במה מדובר - קראו את הספר. אם אתם ממש מוכרחים, אפשר לקרוא את הכיתוב בגב הספר או את התקציר המפורט שכתבה נוריתהה.

אני יודע שיש לסופר דימוי של סיטונאי שמייצר וריאציות של סיפור אחד דוגמת דן בראון. אני קראתי עד כה רק ספר אחד והחוויה הייתה מעולה. יכול להיות שבקריאת ספרים נוספים של הרלן קובן תדעך התלהבותי אך נכון לעכשיו אני ממליץ על הספר.

הוצאת ידיעות ספרים - ספרי חמד, 2005 - 446 עמוד.
מאנגלית: ירון פריד
עיצוב עטיפה: נעמה נחושתאי,
שם הספר באנגלית: Just One Look,

רשימת ספרים של הרלן קובן ותקציריהם ב http://www.book4book.co.il/content.php?id=14
חני שטיינברג כתבה "אי אפשר לקום עד שגומרים את הספר!!" http://tworead.com/?p=3687

פורסם לראשונה בתרבות הפנאי ב: 25 09 2009

ספר מאוד מְרַגֵּשׁ.
עוד ספר שעוסק בשואה. איכשהו אני מגיע שוב ושוב לנושא זה. הפעם הסיפור מגיע מכיוון אחר. הספר כתוב מנקודת הראות של עיתונאית אמריקאית שחייה בפריז זמן רב מאוד. היא איננה יהודיה ומעולם לא התעניינה בשואת יהודי אירופה. משימה עיתונאית שהוטלה עליה מפגישה אותה עם סיפורים שלא נחשפה אליהם מעולם. סיפורים שקשורים ל"תרומת" ההנהגה הצרפתית והמשטרה לאיסוף יהודי פריז ולהעברתם לידי הנאצים ביולי 1942. בנוסף למידע ההיסטורי מגלה העיתונאית שהצרפתים מחקו כתם זה מההיסטוריה שלהם, מרבית תושבי צרפת לא שמעו על האקציה של "וֶל-ד'איב" מעולם.
פרק אחר פרק מסופרים בספר לסירוגין שני סיפורים, האחד הוא סיפורה של ילדה פריזאית בת 10 שנעצרה עם משפחתה על ידי המשטרה הצרפתית להעבירם לטיפול הנאצים. הסיפור האחר הוא סיפורה של ג'וליה ג'רמונד, העיתונאית האמריקאית בפריז. שני הסיפורים אינם קשורים זה לזה אך ברור לכל שהם יפגשו. שני הסיפורים מלאים ביחסים ובקשרים אישיים רוויי קונפליקטים. כל אחד מהסיפורים מרתק בפני עצמו אך השילוב ביניהם יוצר את הדרמה האמיתית המרגשת. מרבית הדמויות בספר דאגו למחוק מזכרונן את ההיסטוריה הפרטית שלהם ולטשטש עקבות כדי להמנע מהקונפליקטים הפנימיים, אלא שאלה ממשיכים לרדוף אותם בין במודע ובין מחוסר ידיעה.



ג'וליה, העיתונאית שמעולם לא היה לה כל קשר לנושא הכתבה, מזדעזעת מהסיפור ומתחילה לחפור ולהסיר אבן אחר אבן. בדרך היא נתקלת במכשולי הסתרה. כולם רוצים למחוק את הסיפור מההיסטוריה הלאומית-צרפתית ומעברם האישי. בני משפחה מסתירים זה מזה את הסיפור כדי להגן על יקיריהם מפני מה שמדיר שינה מעיניהם זה שנים, אלא שאותם קרובים יודעים את אותו סיפור מכיוון אחר ומסתירים אותו מהם. כולם מחביאים מידע כדי להגן על קרוביהם ופתאום באה ה"אמריקאית" ומאלצת אותם להכיר בעברם למרות ההתנגדות הגורפת.
סיפורה של הילדה שרה מוביל את העלילה שעליה נשען הספר כולו. כאשר המשטרה הצרפתית אספה את משפחתה, שרה החביאה את אחיה הקטן מישל בארון להגנתו מתוך הנחה שבעוד שעות ספורות כולם ישובו הבייתה והיא תוציא אותו ממחבואו. שרה לקחה איתה את מפתח הארון.
הספר, כאמור, מְרַגֵּשׁ מאוד. זה איננו מסוג סיפורי השואה וסיפורי הדורות הבאים שאנחנו קוראים בדרך כלל. הספר עוסק בקונפליקטים של אלה שהיו בשולי הסיפור של השמדת יהודי אירופה, אלה שלא שמעו עליו כמעט כלום, אלה שסברו שהוא איננו עניינם, אלה שידעו והסתירו ואלה שעזרו בסתר.

מומלץ !!!


הוצאת זמורה ביתן, 2008, 317 עמודים

נוריתהה כתבה סקירה מצויינת
מועדון קריאה http://www.read4free.co.il/oneBook.asp?danaCode=625-1200198
סימניה http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=228569
טקסט http://www.text.org.il/index.php?book=0802049

נשלח ב 09 10 2009 11:58 לתרבות הפנאי

ימים אלה הם ימים של חשבון נפש. כל שנה בזמן זה אני מביט לאחור, מסכם את השנה הקודמת וקובע לעצמי יעדים לשנה הבאה. במקום העבודה שלי, שהוא מאוד אמריקאי בתרבותו, קוראים לחשבון הנפש review ולהצבת היעדים commitments. בימים אלה אנו מצוּוִים על ידי המעסיק שלנו לסכם את השנה וקללותיה ולתכנן את השנה וברכותיה מבחינה מקצועית. הביטוי "בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה" מעלה בי מייד את האסוציאציה ל"עוד זה מדבר וזה בא". הביטוי הראשון לקוח מתפילת כל נדרי ואילו השני מקורו בספר איוב [א' יז]. בתודעתי מחוברים שני הביטויים לאחד בשיר ברית דמים - שיר ישראלי מאוד שמגשר בין מוראות מלחמת יום הכיפורים לבין יסורי איוב. אני, שאינני שומר מצוות אך מאוד יהודי בהכרתי התרבותית, משלב בין חשבון הנפש הפרטי לבין זה המקצועי. אני רואה תכלית בחשבון נפש כיהודי, כישראלי, כשכיר בחברה אמריקאית וכבן תרבות. כשאני מביט לאחור אני שואל את עצמי במה הרחבתי השנה את אופקי התרבותיים וכיצד אשפרם בשנה העומדת בפתח.

בסיום סיפור חוויותי מההצגה המעולה מי מכיר את עמוס חפר ציינתי שההצגה גרמה לי להתחיל לחשוב על אותן אומנויות שנטשתי. פעם, בסיום תיכון, חלמתי להתפתח בתחומי הצילום והעיצוב אך הדבר נמנע ממני באותם ימים. כעשרים שנה מאוחר יותר שילמתי את חובי לעצמי כשהלכתי ללמוד צילום ועיצוב במכללת ויצ"ו בחיפה כתלמיד חוץ וכשומע חופשי. גם תיאטרון, ספרות ומוסיקה עיניינו אותי תמיד ומעולם לא עשיתי איתם משהו אמיתי. בתיכון פרטתי לא רע על הגיטרה, משך שנים הייתי הכי מוסיקאי במשפחתי אך בינתיים כולם עקפו אותי בסיבוב, גיל מפליא לנגן בגיטרה חשמלית בהרכב הרוק שהקים, עירית מנגנת בפסנתר, ליבי מחברת שירים ולחנים ורק אני עדיין מנגן שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים.

אז מה בכל זאת עשיתי בשנה בחלפה? לשמחתי אני מתעד חלק ניכר מחוויות התרבות שלי ולכן אני יודע שראיתי השנה לפחות 32 הצגות, קראתי לפחות 34 ספרים, ביליתי לפחות בשמונה אירועים מוסיקליים וכיתתי רגלי לפחות בשלושה ירידים ופסטיבלי מזון ושתיה. לא רע. ומה לא עשיתי השנה להרחבת אופקי? לא למדתי שום דבר חדש ולא יצרתי יצירה מקורית. בעבר ציירתי, צילמתי, ניגנתי מעט וגם כתבתי סיפורון או שניים. עכשיו עלי להציב לעצמי יעדים לשיפור החוויות שלי.

השנה אני רוצה ללמוד כיצד כותבים מחזה. לא, אין לי שאיפות להעלות הצגה על הבמה, רק לכתוב לעצמי. גם כשציירתי לא הצגתי את ציורי לראווה, עצם היצירה העניקה לי את הסיפוק הנדרש, אין לי צורך בתשואות הקהל. בחנתי את האפשרויות העומדות בפני ומצאתי שמבחר בתי הספר הראויים שיוכלו ללמד אותי כיצד כותבים מחזה מצומצם מאוד. המסגרת הלימודית שנראית לי כקולעת ביותר לציפיותי נמצאת בתל אביב בעוד אני חי בחיפה. בשלב זה אינני ערוך למחוייבות שכרוכה בנסיעה שבועית לתל אביב לצורכי לימוד בשעה שמצריכה יציאה מוקדמת מהעבודה ושיבה מאוחרת מאוד הבייתה. ליבי הציעה ללמד אותי. אני חי בחיפה והיא בתל-אביב, אומנם אפשר ללמוד בהתכתבות ובמפגשים על גבי הרשת אך אינני מאמין שנוכל להתמיד בכך.

במחשבה שניה קלטתי שעדיין לא למדתי בצורה מסודרת לקרוא מחזות, לצפות בהצגות בעין מקצועית ולנתח את החוויה. אני מרבה ללהג כאן על חוויות התיאטרון שלי. רבים מתייחסים לכתבי כאילו היו ביקורת ואני נאלץ להזכיר לכל הפונים אלי שאני חולק חוויות, אינני מבקר - אין לי ידע מקצועי בתחום ואין לי כישורים לבקר תיאטרון ... אני מספר אך ורק על החוויה האישית שלי.



אולי אינני מוכן עדיין ללמוד לכתוב מחזות, קודם כל אשלים את השכלתי בקריאת מחזות, בצפיה בהצגות ובניתוחם, זה לפחות יתן מעט יותר תוקף למה שקוראי מכנים בשם ביקורת. הפתרון שנראה לי המתאים מכולם הוא כרגע לימוד עצמי. כבר הזמנתי את הספר 'החוויה התאטרונית: מבוא לדרמה ולתאטרון' מבית האוניברסיטה הפתוחה. ליבי תספק לי את המחזות הנדרשים ותציע לי מטלות מעשיות ובינתיים אני קורא את 'קנון התיאטרון העברי' של פרופ' שמעון לוי וקורינה שואף. אין לי כוונה לקרוא את הספר ברצף, הספר מתאים באופן מושלם להגדרת ספר מילוי ובכוונתי לקרוא קטעים ממנו בזמנים גנובים בין פעילויותי היומיומיות. כשכתבתי את מגדיר הספרים שלי התעלמתי במפגיע מספרות מקצועית, ספרי עיון ועזר וספרי לימוד. זו הייתה החלטה מושכלת אותה נימקתי למי ששאל בכך שמבחינתי ספרים אלה שייכים לתחום העבודה ולא לתחום הפנאי. היום הבנתי שספרות מקצועית שנוגעת לתחום התחביבים שלי בהחלט ראוייה להכלל בהגדרות תרבות הפנאי. יכול להיות שאחליט להרחיב את המגדיר במועד מאוחר יותר.

אין לי כוונה לוותר על לימודי מחזאות אך אלה יוכלו לחכות לשנה הבאה. הרי בכל עת עלינו להשאיר לפחות חלום לא מוגשם אחד - שיהיה לאן לשאוף ולמה לצפות. פעם, בשיחת פייסבוק עם חברים, ציטטתי מהמחזמר Annie את מילות השיר Tomorrow! Tomorrow! I love you, tomorrow You're always a day away. בדיון שהתפתח עידן טען שזה איום ונורא לחשוב שלעולם לא יגיע המחר ואילו אני טענתי שהשיר אופטימי מאין כמוהו, הוא מותיר את החלום לא מוגשם ותמיד יש מחר חדש לצפות לו. זה כמו לשאוף להגיע אל האופק, שאיפה שלעולם לא תתגשם אך תמיד תמשוך אותך קדימה לגלות עוד ועוד דברים חדשים.

בזה מסתיים חשבון הנפש שלי לרגע זה. בחנתי את השנה החולפת ובחרתי לעצמי יעד לשנה הנכנסת ואני יודע שכל תכנית ניתנת לשינוי בכל עת ובלבד שהשינוי יפתח הזדמנויות להרחבת אופקים.

שנה טובה לכולם, שנה מלאה משמעות, עשיה תרבותית והרחבת אופקים כי בסופו של דבר החתימה הטובה איננה בידי שמיים, מעשינו הם שמביאים אותנו אל המטרות, אל ההישגים ואל האושר שנלווה אליהם.
נשלח: 26 09 2009 02:49  לתרבות הפנאי

משנכנס הסתיו פורח הפרינג' בארצנו. עוד שנה עברה וכבכל סתיו מתוכנן לנו פסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר. בשנה שעברה נדחה הסתיו לחורף בגלל שנאת חינם, הפעם אסור שיקרה דבר דומה. קודם כל כי אין סיבה ושנית משום שאין לאן לדחות, עשרה ימים לאחר סגירת פסטיבל עכו נפתח פסטיבל סמולבמה באוניברסיטת תל-אביב ומלחשים שמספר שבועות מאוחר יותר יפציע פסטיבל אקט2 השני בתיאטרון הסטודיו בחיפה.

כרגיל עברתי על רשימת הצגות התחרות, ההצגות האורחות ומופעי החוצות ונותרתי מבולבל כתמיד ואולי אף מבולבל מתמיד. איך אפשר לבחור מה לראות על בסיס תאור לקוני של אירוע תיאטרון "אחר". אני אוהב מאוד תיאטרון ניסיוני ואינני קושר את המושג הנאה עם תיאטרון אלא את המושג חוויה בלבד, אלא שכמי שהתנסה בלא מעט פסטיבלים מעין אלה אני יודע שמפעם לפעם צפוי לי מפח נפש מַשְׁמִים. אז איך בכל זאת בוחרים את המתאים ביותר?

פסטיבל אקט2 הראשון התקיים ממש קרוב לביתי ויכולתי לוותר על ההתלבטות, פשוט ראיתי הכל. לעכו אין בכוונתי להגיע מספיק פעמים שיאפשרו לי לראות הכל והדבר גם איננו בריא במיוחד לכיסי. קראתי את התקצירים, הבנתי מעט מאוד ובחרתי במספר הצגות. מכיוון שבחירתי מבוססת רק על אינטואיציה קל מאוד להסיט אותי מבחירתי אפילו בטיעון קלוש שבקלושים - הנה הצבתי בפניכם אתגר קל.

ההצגות התחרות שאני שוקל לראות, נכון לרגע זה, הן:

צ'יקן פרויד - ערב שירה תיאטרלי

סנטוריום - יצירת תיאטרון פיזי ללא מילים

הבית של מתוקו - הצגה סוריאליסטית מלאת געגועים, שירים, מוסיקה, ליצנות ותיאטרון פיזי

מבין האירועים האורחים נראה לי שאבחר במה שאוכל מבין הבאים:

סדנת תיאטרון פיזי ותיאטרון מסכות והיכרות עם תיאטרון פרסונה בהנהלת נלי עמר וטיירי מורל
- הסדנה אורכת שעתיים בשעות היום ולכן אוכל להשתתף בה רק אם אוכל לחטוף יום חופשה מהעבודה.

נו-אקסיט! - בעקבות מחזהו של ז'אן פול סרטר

מיצג תאורה - ברנרדו שקולניק שמתקיים ב 'מקום בים' - מחוץ למתחם הפסטיבל



השנה, לכבוד שלושים שנה לפסטיבל יש הרבה מאוד אירועי חוצות, חלקם ממושכים וחלקם מרוחקים. כרגיל אשתדל לבלוע הכל ולא אספיק כלום. אחד האירועים שנראה לי שאשתדל להגיע אליו הוא המעבדה של גברת סטראגה - האירוע מתקיים במתחם האנדרטה מהלך עשר דקות ממתחם הפסטיבל ללא נחלי אדם וזמן לא מוגבל בניסיון לפלס דרך בין נְחִילֵי אורחי הפסטיבל.

בשלב זה אין לי שמץ של מושג מה יהיה בפסטיבל אך דבר אחד כבר שבה את עיני. כרזת הפסטיבל שעוצבה על ידי אורטל עטייה - סטודנטית לעיצוב גרפי מהמרכז האקדמי ויצ"ו חיפה 'מתארת דמות הולכת על קביים עשויים מקופסאות שימורים הממחישה את הרעיון של יוצר ההולך עם חלומו בכל מחיר'. כרזה קולעת שמעבירה היטב את רוח אומני הפרינג' שכמהים להציג את אומנותם ומלקטים חומרי גלם נטושים על מנת לממש את שאיפותיהם ללא תקציב. אני מכיר לפחות אומנית אחת כזאת באופן אישי.


© אורטל עטייה - סטודנטית לעיצוב גרפי מהמרכז האקדמי ויצ"ו חיפה

מחכה להצעות.
להתראות בפסטיבלים

סיגלי, אשת הטייס יואל ואמם של איתמר, נטע ואלה היא בראש ובראשונה קונטרול פריק [ביטוי עבריי הולם יתקבל בברכה]. סיגלי חייבת לדעת מה קורה, היכן ומתי, ולכן הכל אצלה רשום מקוטלג, ומסודר. שמה הוא בעצם סיגל, אך היא שונאת את שמה וכך כינוי החיבה של ילדותה הופך לשמה הרשמי לכל דבר.
את הסדר המופתי מערערת העלמותה של אמהּ - ליאורה מורג. העלמות אֵם איננה, מן הסתם, דבר שבשגרה ומובן מאליו שהיא משבשת את יציבות המשפחה, אלא שבמקרה של סיגלי הדבר חמור שבעתיים, היא איננה מסוגלת לקבל את העובדות כפשוטן וגם זמן רב לאחר ההעלמות היא נאחזת בכל בדל שמועה כבחבל שיוליך אותה אל האם הנעדרת. נשמע נורמאלי בהחלט, אף אחד לא היה מקבל את העובדה שאימו נעלמה ועובר לסדר היום, אבל סיגלי הופכת את ההתעסקות בנושא לאובססיה ששוחקת את כל המשפחה.

במהלך החיפושים אחר סימנים שנשארו בבית האם, מוצאת סיגלי את היומן בו כתבה את חוויותיה בעת שהותה עם הוריה בארצות הברית בילדותה. מכאן ואילך משבוצים בספר קטעי היומן ומראים הקבלה וסתירה בין מעשיה ומחשבותיה של סיגלי בילדותה וכעת. מהיומן, מהזכרונות ומסיפורי שאר הדמויות בספר אנו מבינים שהאם, ליאורה, הייתה יפה במיוחד, מאוד מטופחת ובעלת כישורים חברתיים מפותחים שגרמו לה להתבלט בכל סביבה. האב לעומתה היה מדען גאון אך חסר כל תפיסה חברתית שדבר לא עניין אותו מלבד המחקר שבו עסק. זוג ההורים קיים קשר אהבה סימביוטי שכל אחד מהם נהג בדרך שונה ובכל זאת שררה ביניהם אהבה עזה וקבלה של השונות ביניהם. הקשר הזה בין ההורים שונה מאוד מהקשר בין סיגלי ויואל שאינם מבינים ואינם מסוגלים לקבל, כל אחד בדרכו, את התנהגותם הזוגית של הורי סיגלי.
נושא הספר הוא קשרים, קשרי משפחה, קשרי חברות, אהבה, בגידה ומניפולציה. המניפולציה היא המאפיין הבולט של ליאורה שמבחינתה העולם סובב סביבה, המפתיע הוא שלא רק היא סבורה כך. העלמות האם היא הכח המניע את הספר ומהווה סיפור רקע לעיסוק ביחסי הורים-ילדים וביחסי זוגיות מסוגים שונים. הקשרים בין סיגלי ויואל לילדיהם שונים מיחסי סיגלי עם אמהּ ועם אביה ששונים עוד יותר מקשרי יואל עם משפחתו המושבניקית. גם קשרי הזוגיות של הזוגות שמתוארים בספר שונים באופן קיצוני זה מזה. קיימת כאן גם הקבלה בין החיים בארץ ובארצות הברית, הקבלה שמדגישה את השוני בין התרבויות. בכל דמות אפשר למצוא רסיסי דמויות שאנחנו מכירים מחיינו ובכל זאת לכל הדמויות מִסְפָּר פנים כך שלאף אחת מהן לא יכולתי להצמיד דמות מוכרת מחיי.
הספר מסופר מתחילתו ועד סופו מראות עיניה של סיגלי ומדלג בין העבר וההוה באמצעות היומנים. על אף התעלומה, הספר איננו ספר מתח, עם זאת, אשתי שהביטה בי מהצד בזמן הקריאה טענה שאני נראה מאוד מרותק.
הספר כתוב בצורה רהוטה ונעימה לקריאה ומאוד מעניין - מומלץ.

הוצאת כתר 2009, 342 עמודים.

ראיון עם הסופרת על הספר http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3692158,00.html

פורסם ב 11 09 2009 בתרבות הפנאי